על הצורך לרצות אחרים והפחד שידחו אותנו

ריצוי של אחרים ופחד מדחייה

נותנים ולא מקבלים. מרצים ולא מקבלים "כתף חמה" תומכת...
נותנים ולא מקבלים. מרצים ולא מקבלים "כתף חמה" תומכת…

כל אחד מאיתנו באופן טבעי אוהב להיות מקובל אהוב ורצוי.

כמו כן ברור שאי אפשר תמיד להשיג את זה. תמיד יהיו אנשים שנאכזב אותם.

שיהיה לנו קונפליקט  איתם ושלא נהיה מקובלים עליהם.

תמיד אולי זה טיפה יאכזב אותנו וזה טבעי.

אבל יש אנשים שכאשר הם חווים את החוויות האלה הם ממש נכנסים לחרדה וזה מאוד מציק להם.

הרבה הרבה מעבר למצופה. ללא פרופורציה. העניין הוא שברוב המקרים האדם מודע לבעיה ולפערים.

מודע לעובדה שזה לא הגיוני אך אינו יכול להפסיק את המוטרדות והטורדנות.

מסתבר שאותו אדם בחוויה הרגשית שלו סבל מכך שלא הצליח לרצות דמויות משמעותיות בחייו.

כמו הורים למשל או אחים. לפעמים לדמויות החשובות בחיינו שאליהן נשאנו את עיננו היה קשה לאשר אותנו.

 

מכל מיני סיבות אישיותיות שלהן.

אבל בתור ילדים קטנים ורכים כל כך רצינו את האישור הזה.

את האהבה הזאת.

כל כך רצינו עם הלב הקטן שלנו לדעת שאנחנו בסדר.

שהכל בסדר.

וכשלא קיבלנו את זה היה כאב.

אפילו שלא היינו מודעים לו.

כי ילדים לא תמיד מבינים עד הסוף מה הם מרגישים.

כילדים בסיטואציה הזאת נעשנו קצת אבודים.בינתיים גדלנו והתבגרנו והחכמנו.

עברנו דברים בחיים. אבל בתוכנו נשאר הילד הקטן שלא בא על סיפוקו.

 

והוא רוצה את האהבה שלא קיבל.

ריצוי ורצון למצוא חן מול דחייה וסירוב - ומעל הכל הפחד
ריצוי ורצון למצוא חן מול דחייה וסירוב – ומעל הכל הפחד

ואת האישורים. וכשמישהו כועס עליו הוא מאוד מבוהל.

וכשמישהו נוטש אותו הוא מבוהל.

אין לו את השלוה שהוא רצוי ואהוב ותקין.

ובחיים הבוגרים שלנו הילד הקטן שבתוכנו ממשיך להרגיש תלות וחרדות מכל מיני מצבים שמזכירים לו כאב קדום.

כבוגרים אחראים תפקידנו להזכיר לו שזה כבר לא רלוונטי.

שהיום אנחנו במצב אחר.

שהיום אנחנו כבר לא הילדים התמימים והרכים האלה שתלויים במבוגרים שמגדלים אותם.

היום אנחנו נמצאים פה בשבילו.

האנחנו יכולים ללמד את הילד הקטן שבתוכנו להפסיק לפחד ולחרוד.

לספר לו שהוא סתם מבוהל.

שיפסיק להתרגש מכל הדברים החיצוניים האלה ושיתמקד במה שחשוב.

בעשיה מבורכת,בהתנהלות על פי ערכיו ורצונותיו.

הבוגר שבנו  באמת יכול על ידי דיאלוג פנימי לשכנע את הילד הפנימי שהכל בסדר והחיים יפים.