אנחנו בעלי הבית
בימים אלה מציפות את כולנו תחושות מאוד קשות.
תחושות של כאב ושל חרדה.
תחושות של פחד ושל צער…
אנחנו חשופים למקרים מזעזעים שלא הכרנו כמותם.
ילדים חטופים.
אנשים נרצחים.
התעללויות מכל כיוון.
אנחנו מפוחדים, זועמים, כואבים…
ואז נשאלת השאלה: "האם אנחנו בעלי הבית?"
כלומר, כיצד אנחנו מתייחסים לתחושות הללו שמציפות אותנו?
המחשבות הרגשות והתחושות שמציפות אותנו הן לא ה-"אני" שלנו.
כלומר, ה-"אני" שלנו מתבונן בתהליכים ששוטפים את המוח שלו.
כאילו יש לנו שני ערוצי פעולה.
בערוץ אחד מתרחשות כל הפעולות שציינתי.
הרגשות והמחשבות…
ובערוץ השני יש התבוננות במתרחש…
אם ננסה להפוך את זה לחזותי
בערוץ האוטומטי, מחשבות רגשות תחושות.
התחושה היא כאילו אנחנו עומדים תחת מפל מים באופן פאסיבי.
המפל מציף אותנו ושוטף אותנו.
והערוץ השני שבו אנו מתבוננים על עצמנו מהצד.
דומה למצב שבו אנחנו נניח מציירים ציור.
אנחנו מעורבים בתהליך אנחנו אקטיביים…
וכאן נכנסת יכולת השליטה שלנו.
קודם כל בפן השיפוטי.
האם נעימה לנו ההצפה הרגשית הזאת או לא?
ובמלחמה הנוכחית כשכל כך הרבה סבל נכנס לחיינו, יכול מאוד להיות שנגיד: כן!!!
זה בסדר!
אנחנו מקבלים את מה שעובר עלינו כי זה הגיוני.
הגיוני שנכאב ושנסבול.
כשהמציאות סביבנו כל כך אכזרית וכאוטית.
בדרך כלל אנחנו שואפים לשקט ורוגע.
ובדרך כלל כשאנחנו מוצפים מחשבות ורגשות קשים אנחנו מנסים לגבור עליהם…
בימים אלה אנחנו מאשרים לתחושות הקשות לשטוף אותנו כי אנחנו מבינים שזה במקום ושזה נכון.
שזה נכון להרגיש כאב עצום.
וכאן חשוב להדגיש שאנחנו בעלי הבית ואנחנו מחליטים אם זה טוב או רע מה שעובר עלינו ובמלחמה הזאת נראה לי שבתור בעלי הבית אנחנו רוצים לארח את הכאב.
וזה בסדר.
זה הגיוני.
אז לצד הכאב חשוב שנרגיש שליטה במה שקורה לנו.
ושליטה זה אומר שכואב לי ושזה גם מתוך בחירה.
כי זה מתבקש…
רק לזכור מי בעל הבית ולזכור שבעל הבית זה אנחנו נתן אישור כניסה לכאב.
ובצדק!