כיצד כדאי ויעיל להביע תסכול ממשהו שאדם שקרוב אלי גרם לי?
פעמים רבות ובלתי נמנעות אנו פוגעים האחד בשני או האחד בשניה.
בין בני זוג, בין הורים לילדים, בין חברים ובין קולגות.
כאשר מישהו שקרוב אלינו עושה מעשה שמתסכל אותנו, שמכאיב לנו או שמפריע לנו – רצוי לתקשר את זה.
חשוב לתקשר את זה כדי שנהיה יותר ברורים ומובנים זה לזה.
אולם, צורת התקשורת או הבעת התסכול והקושי הן קריטיות להצלחת האירוע.
בדרך כלל מעשה בודד ומתסכל של מישהו או מישהי שקרובים אלינו מקפיץ אצלנו באופן אוטומטי עוד דברים שמפריעים לנו אצלו או אצלה.
ואז כשאנו באים לספר מה הפריע לנו בסיטואציה מסויימת אנחנו לא מסתפקים רק בתלונה על הסיטואציה הספציפית.
אנו כבר "תופסים טרמפ" על האירוע ופורשים בפני הפוגע רשת של פגיעות שפגע בנו בעבר, רשת של תלונות על דפוסים ותכונות כאלה ואחרות שמפריעות לנו.
באותו רגע אנחנו מרגישים שזה חשוב להביע את עצמנו ולנתח, ולהסביר, ולתת דוגמאות וכו וכו.
אבל בואו נחשוב מה מרגיש באותו רגע הצד ה-"מותקף" במרכאות או שלא במרכאות.
אין ספק שמישהו או מישהו שניתכים עליו תלונות וביקורות על עצמו נאטם בשלב די מוקדם.
אותו אדם כבר מתייאש ונפגע ונסגר.
אותו אדם כבר מרגיש מקולקל ופסול וכל מה שהוא רוצה באותו רגע שהמצב ייפסק והעינוי ייגמר.
שני הצדדים באותו רגע יוצאים מתוסכלים וממורמרים.
לעומת זאת יש דרך הרבה יותר יעילה להביע תסכול.
הבעת תלונה על משהו ספציפי מוגבלת בזמן ובאורך.
צריך לדבר רק על דבר אחד.
רק על הדבר הספציפי שתתסכל.
ואז אין הטחת האשמות וכו וכו.
אם מתלוננים או מספרים על דבר ספציפי שהפריע, וזה הרבה יותר קל להכלה.
הסיכוי שהאדם שפגע יהיה קשוב לזה הוא הרבה יותר גדול, והתחושה של המתלונן תהיה הרבה יותר טובה.
שחרור הקיטור ישאיר את המתלונן עם תחושת הקלה ותחושת סיפוק שאמר את הדברים.