איך להביא את עצמנו לתחושת אמפתיה

איך לגרום לעצמנו להרגיש תחושת אמפטיה?

להגביר את עוצמת רגשות האמפטיה כלפי בעיות של אחרים
להגביר את עוצמת רגשות האמפטיה כלפי בעיות של אחרים

אמפתיה זה רגש מאוד חשוב בכל מערכת יחסים.

אמפתיה מרככת אותנו, מחברת אותנו, ומרגיעה אותנו ואת האחר בזמנים של קונפליקטים או חיכוכים נוספים.

האבסורד הוא שיש פער עצום בין השכיחות של המילה אמפתיה לבין הידיעה שלנו איך מייצרים את אותה אמפתיה מיוחלת.

אז אולי כדאי להקדיש לזה מספר מילים.

כשאנחנו מבחינים שהאדם מולנו נגוע ברגש מסויים, עלינו ללמוד לעשות מספר תהליכי חשיבה כדי שבאמת נצליח לייצר כלפיו אמפתיה.

אז למעשה השלב הראשון הוא לנסות להיזכר באירוע שקרה לנו, אשר במהלכו הרגשנו רגש דומה לרגש שהאדם מולנו מרגיש.

הרבה פעמים אנחנו בטעות מנסים להשוות אירוע לאירוע.

וכאן טמונה הסכנה.

אם נשווה אירוע לאירוע נרגיש שמאוד קשה לנו לדייק.

מיד יתחילו לצוץ אצלנו כל מיני מחשבות.

מחשבות כגון: "זה לא דומה, זה כן דומה, זה יותר קל , זה יותר קשה, זה לא אותו דבר", וכו וכו'.

לעומת זאת, אם ניזכר ברגש שהרגשנו באירוע ספציפי ,תוכל להגיע אלינו ההבנה העמוקה באשר לרגשות הזולת.

אני אתן דוגמא מאוד קיצונית, אבל היא כנראה תבהיר את התאוריה הנ"ל…

הדוגמא היא כזאת:

נניח שאני מבקרת חברה פצועה בבית חולים.

חברה שנפצעה בתאונת דרכים שמתלוננת על כאבים עזים ברגליים.

ונניח שכדי לחוש בלב וברגש ובנפש אמפתיה עמוקה למצבה.

עולה בי תמונה שחתכתי סלט ונחתכתי באצבע בסכין חדה.

ברור שאין אפשרות להשוות בין אדם פצוע שנחתך באצבע כשהכין סלט, לבין אדם שנפצע בתאונת דרכים והוא מאושפז בבית חולים.

אבל אם אני מתחברת רגע לזיכרון של כאב פיזי חזק ולא משנה ממה, אני אבין רגשית את כאבי החברה הפצועה.

לא רק אבין שכלית. אבין רגשית, בגוף.

וזו אמפתיה עמוקה. להעלות תמונה בראשי של תחושה בגוף שהרגשתי זה מאוד חשוב לאמפתיה.

בשעת כאב, תסכול, העלבות וכו' המוח האחורי שלנו לא מבחין במה הגיוני ומה לא.

המוח שולח כאב רגשי שמכווץ אותנו. הרבה פעמים גם אם זה קטן וטיפשי.

לאחר מכן אנחנו יכולים לעבד את האירוע, להרגיע את עצמנו.

לנחם את עצמנו אבל בהתחלה אנחנו מתכווצים מרגש…ולזה כדאי  להתחבר…לזיכרון כזה…

זה מדייק מאוד את הבנת הרגש של האחר, ומקרב לבבות…

אנחנו בעלי הבית

אנחנו בעלי הבית

בימים אלה מציפות את כולנו תחושות מאוד קשות.

תחושות של כאב ושל חרדה.

תחושות של פחד ושל צער…

אנחנו חשופים למקרים מזעזעים שלא הכרנו כמותם.

ילדים חטופים.

אנשים נרצחים.

התעללויות מכל כיוון.

אנחנו מפוחדים, זועמים, כואבים…

מי בכל הבית הפנימי שלנו?
מי בכל הבית הפנימי שלנו?

ואז נשאלת השאלה: "האם אנחנו בעלי הבית?"

כלומר, כיצד אנחנו מתייחסים לתחושות הללו שמציפות אותנו?

המחשבות הרגשות והתחושות שמציפות אותנו הן לא ה-"אני" שלנו.

כלומר, ה-"אני" שלנו מתבונן בתהליכים ששוטפים את המוח שלו.

כאילו יש לנו שני ערוצי פעולה.

בערוץ אחד מתרחשות כל הפעולות שציינתי.

הרגשות והמחשבות…

ובערוץ השני יש התבוננות במתרחש…

אם ננסה להפוך את זה לחזותי

בערוץ האוטומטי, מחשבות רגשות תחושות.

התחושה היא כאילו אנחנו עומדים תחת מפל מים באופן פאסיבי.

המפל מציף אותנו ושוטף אותנו.

והערוץ השני שבו אנו מתבוננים על עצמנו מהצד.

דומה למצב שבו אנחנו נניח מציירים ציור.

אנחנו מעורבים בתהליך אנחנו אקטיביים…

וכאן נכנסת יכולת השליטה שלנו.

קודם כל בפן השיפוטי.

ההצפה הרגשית היא הגיונית ונורמאלית
ההצפה הרגשית היא הגיונית ונורמאלית

האם נעימה לנו ההצפה הרגשית הזאת או לא?

ובמלחמה הנוכחית כשכל כך הרבה סבל נכנס לחיינו, יכול מאוד להיות שנגיד: כן!!!

זה בסדר!

אנחנו מקבלים את מה שעובר עלינו כי זה הגיוני.

הגיוני שנכאב ושנסבול.

כשהמציאות סביבנו כל כך אכזרית וכאוטית.

בדרך כלל אנחנו שואפים לשקט ורוגע.

ובדרך כלל כשאנחנו מוצפים מחשבות ורגשות קשים אנחנו מנסים לגבור עליהם…

בימים אלה אנחנו מאשרים לתחושות הקשות לשטוף אותנו כי אנחנו מבינים שזה במקום ושזה נכון.

שזה נכון להרגיש כאב עצום.

וכאן חשוב להדגיש שאנחנו בעלי הבית ואנחנו מחליטים אם זה טוב או רע מה שעובר עלינו  ובמלחמה הזאת נראה לי שבתור בעלי הבית אנחנו רוצים לארח את הכאב.

וזה בסדר.

זה הגיוני.

אז לצד הכאב חשוב שנרגיש שליטה במה שקורה לנו.

ושליטה זה אומר שכואב לי ושזה גם מתוך בחירה.

כי זה מתבקש…

רק לזכור מי בעל הבית ולזכור שבעל הבית זה אנחנו נתן אישור כניסה לכאב.

ובצדק!

אומניפוטנטיות וקורבנות, איך נדע להבדיל ביניהם?

אומניפוטנטיות וקורבנות, איך נדע?

הפרוש המילוני למושג אומניפוטנטיות הוא, כל יכול.

וכולנו חוטאים בכך.

לפעמים לא כל כך שמים לב לתופעה הזאת שמופיעה במערכת יחסים קרובה וממושכת עם הקרובים לנו.

כאשר אנחנו פגועים או לא מרוצים במערכות יחסים קרובות, הורים אחים, ילדים, בני זוג, פעמים רבות יש לנו נטייה להתנשא מעליהם.

בקונפליקט שחוזר על עצמו שוב ושוב כדפוס אנחנו נעים בטוחים בצדקתנו.

ואז אנחנו מנתחים, שופטים ופוסקים.

לעיתים אנו שוכחים שיש שם ממול עוד אדם.

עם עולם משלו וחוקים משלו.

עם הגיון משלו וחוויות משלו.

צריך להיזהר מלהיכנס למצב הזה.

חשוב תמיד לזכור שיש עוד עולם שלם לידינו.

ולמרבה הפלא

ישנם גם מצבים הפוכים.

2 מילים שחבו שנכיר - אומניפוטנטיות וקורבנות
2 מילים שחבו שנכיר – אומניפוטנטיות וקורבנות

מצבים בהם אנחנו במערכות יחסים אשר פוגעות בנו בצורה מכאיבה ולא הוגנת.

במצב כזה אנחנו צריכים וחייבים להבין שאנחנו נמצאים מול אדם פוגעני.

במצב כזה אסור לנו להתבלבל. אבל שם זה לא

אומניפוטנטיות. כשנו במערכת יחסים פוגענית חשוב שנכיר במציאות.

אז המסקנה היא שכשיש בעיות בקשרים שנו ההגדרה של הבעיות מאוד משמעותית.

האם אנו אטומים לשני ומתחפרים בצדק של עצמנו, או האם אנו מתעלמים ומכחישים מערכת יחסים רעילה.

אהבה לאמא

על יחסי אהבה לאמא / דפנה שם טוב מסבירה

אהבה לאמא זה דבר מאוד מורכב.

אולי אחד הכי מורכבים שיש.

זה רגש עצום ועוצמתי ששוכן כמעט בכל אחד מאיתנו.

בנוסף על כך החברה מאוד מקדשת את הרגש להורים מגבה אותו ונותנת לו חשיבות רבה.

במקביל  מערכת יחסים עם  אמא היא מאוד קונפליקטואלית בהרבה מקרים.

ויכולות להיות לכך סיבות רבות מאוד. האם עלולה להיות ביקורתית.

האם עלולה להשליך ציפיות על הילד שלא מתאימות לאישיותו.

האם עלולה להשליך חרדות שלה על הילד. להתעלם ממנו כתוצאה מבעיות רגשיות שלה.

ועוד ועוד…

הקשר עם אמא הוא מורכב
הקשר עם אמא הוא מורכב

ריבים וחילוקי דעות עם אמא

ואז נוצרים קונפליקטים משמעותיים בין האהבה העצומה שאנו מרגישים לאמא שלנו ובין טינה ורגשות קשים שאנו מרגישים כלפיה.

מאוד חשוב להיות מודעים לכך שאף אחד משני הרגשות הללו לא סותר אחד את השני.

צריך לקחת בחשבון שיש גם אהבה וגם טינה ושזה בסדר גמור.

ושזה הגיוני ושצריך לדעת לחיות עם זה בהבנה ובשלום.

אצל אנשים רבים זה יוצר בילבול רב.

הם מייסרים את עצמם על הרגשות השליליים שיש להם כלפי אמם. מדחיקים אותם.

מאשימים את עצמם. צריך להבין שאנחנו לא בוחרים ברגשות שליליים.

הם בוחרים בנו. הם באים ומשתלטים עלינו. הבחירה שיש בידנו היא מה לעשות עם רגש כזה כשהוא עולה וצץ ומציף אותנו.

אז כפי שאמרתי אל לנו להאשים את עצמנו כי לא בחרנו בתחושה זאת.

יחד עם זה כן בידנו ובשליטתנו לנהל את הרגש הזה.

למשל לא לתת לו מקום להשפיע על התנהגותנו.

עבודה עם הרגש או עם השכל – מתי?

שכל מול רגש בויכוחים בזוגיות שלנו

באיזה זמן על כל אח מאיתנו לעבוד עם הרגש ולא עם  לעבוד עם הראש במצבי קונפליקט זוגי?

שכל או רגש בויכוח זוגי
שכל או רגש בויכוח זוגי

זה קורה לכל זוג. ויכוח!

ריב / ריבים / מריבים!

ובכן ומה שקורה זה שלפעמים בריבים אנחנו מרגישים שהקרקע נשמטת מתחת לרגלינו ומתחיל סחרור עצום ממש!

 

מה קורה בראש שלנו?

מתחילים לרוץ לנו סיפורים ומילים בראש שלנו.

 

על מה?

ובכן, אנחנו משחזרים את העבר חוששים מהעתיד והמחשבות שמתרוצצות בראשינו הולכות ותופחות והולכות ומכבידות עלינו עוד ועוד.

אנחנו מרגישים לפני מצב של קריסה ממש.

במצבים האלה יש תנועה פנימית שצריך ללמוד להשתמש בה.

והנה הטיפ מגיע!

 

מוחק נסתר.

מוחק שמוחק את המילים המאיימות (המילים והמחשבות שרצות לנו בראש בזמן קונפליקט עם בן או בת הזוג).

ואז יש עט סתרים שכותב: ”איזון רגשי".

ואז יכולה להתחיל התמקדות רק בלייצר אנרגיה פנימית מאזנת.

וכדאי במצבים האלה רק לחשוב על הלב.

 

ולחזק אותו.

שכל מול רגש בויכוחים בזוגיות שלנו
שכל מול רגש בויכוחים בזוגיות שלנו

ולשלוח לו כוח.

בלי מילים.

בלי סיפורים.

הסיפורים יכולים להשתנות מיום ליום.

מרגע לרגע.

לעומת זאת הקרקוע שלנו לקרקע והפיקוח על האנרגיה השלווה בליבנו זה דבר נצחי!

בהירות לעומת בילבול!

דפנה שם טוב בלבול לעומת בהירות בחיים

מהו כיוון נכון לחיים אשר בו יסע האדם במסלול חייו?

דפנה שם טוב בלבול לעומת בהירות בחיים
דפנה שם טוב בלבול לעומת בהירות בחיים

הרבה פעמים אנחנו סובלים בגלל שאנחנו מבולבלים.

אנחנו מבולבלים בלי לדעת שזה מצבנו.

הרבה פעמים אנחנו נקלעים למצבים בחיים ולא ממש יודעים מה המטרה שלנו ומה החזון שלנו.

זה כאילו שדורשים מאיתנו לכוון ווייז WASE אבל לא אומרים לנו את היעד.

איך נגיע?

איך נגיע אם אין יעד?

אנחנו נשאבים לסיטואציות בחיים, למקומות עבודה, למערכות יחסים, בלי יעד ברור מול עיננו!

ואז אנחנו מתבלבלים, מפשלים, והביטחון שלנו יורד עם כל מהמורה שאנו פוגשים בדרך.

 

זה כאילו שהתודעה שלנו אומרת לנו:

"תיסע לשם וגם לשם ואולי לשם".

 

איך נרגיש אם ניסע בצורה כזאת?

למשל, אנחנו כהורים.

המסע שלנו כהורים.

הרבה פעמים אנחנו לא מציבים יעד והולכים לאורו.

לפעמים היעד הוא לחנך את הילדים, ולפעמים לאהוב אותם, ולפעמים לספק להם צרכים,

אבל כל זה הרבב פעמים נשאר מבולבל והמטרות מתחלפות בהתאם לסיטואציות

והיעד הסופי נשכח מאיתנו.

 

אם נחדד את היעד ונזכור:

שלא משנה מה קורה לנו, היעד נשאר אהבה וחום

כל הסיטואציות יצבעו בצבע אחר!

זה נכון גם לזוגיות.

זה נכון גם לעבודה.

אם יהיה לנו ברור שהיעד הוא לחיות באהבה.

להרגיש אותה.

לבטא אותה לא נהיה כל כך מבולבלים.

נרגיש פנס לאורו אנחנו הולכים.

פנס שמאיר לנו את הדרך ואת הלב.

כשאנחנו מכוונים את הוויז ליעד מסויים הוא ייקח אותנו לשם גם אם הדרך מפותלת ומסובכת!

כשנתאמן בלא לשכוח את היעד הנפשי כל השאר יסתדר!

דילוג לתוכן