דפנה שם טוב: ילד קטן כאב גדול – איש גדול כאב קטן
כשילדים חווים כאב רגשי ,שבשלב מסויים הוא כואב מידי, הם מנתקים את עצמם מהכאב הזה. איך הם מנתקים? פשוט מאוד. על ידי הסחת דעת. הם מתחילים לברוח לדברים שנמצאים בחוץ. אותם ילדים יתחילו להיות מאוד אובססיביים לגבי דברים לא ממש חשובים. ממש כמו בריחה מהכאב.
הפיכה תפיסתית
להפוך משהו ל-"חשוב", ואף "חשוב מאוד" ולהתעסק בו. זה עוזר לשרוד. הילד מתנתק מגופו אבל הפצע הפנימי נשאר פתוח. ואז החיים הופכים להיות מתסכלים. האדם מרגיש שהוא נשלט על ידי מוקדי סבל בלתי פתירים. כמו מחשבות טורדניות. הרגלים מזיקים ועוד. האדם הופך לחידה בעיני עצמו ולא שולט על האיכות הרגשית שלו. בעזרת חשיפת הפצע האמיתי ממנו ניסינו לחמוק, ניתן יהיה להתחיל לפתור את הבעיה. אם יהיה לנו אומץ להכיר בכאב הראשוני שהדחקנו נוכל אפילו להתעצם ממנו.
חיבור חוזר לכאב: טראומתי אך גם מרפא
כשמתחברים בחזרה לכאב זה יכול להיות טראומטי, אבל זו גם ההזדמנות להתרפא. אנו מוצאים את החלקים האבודים שלנו. פחד מאנשים, קנאה, תחושות נחיתות, קושי באינטימיות.
במצבים כאלה יש תחושה שהקרקע נשמטת שוב מהרגלים. ושמערכות ההגנה שבנינו אז נגד הכאבים שלנו קורסות. ואז מה נשאר לנו? זה הזמן לתת פרשנות חדשה ממקום של בוגר לחיים שלנו. וזה המקום להחליף את הפחד מהילדות לעוצמה בבגרות. לשמחה על היכולת שלנו לנצח ולא להפסיד. ומה שלא יכולנו אז לעשות עם הכאב, נוכל לעשות היום.
אז הכאב היה גדול ואנחנו היינו קטנים, והיום אנחנו הגדולים והכאב יכול להיות הקטן.