דפנה שם טוב על הורים נוטשים

דפנה שם טוב: הורים נוטשים

להיוולד כתינוק חסר ישע לזוג הורים זה לגמרי עניין משמעותי!
להורים יש שליטה מוחלטת על התינוק שנולד.
מעצם המצב הזה יכולים להתפתח כל מיני טעויות ועיוותים ביחס של ההורים כלפי ילדם:
יכולה להתפתח עריצות ושתלטנות.
יכולים להתפתח זלזול וציניות. יכולות להתפתח האשמות, אכזבות, פינוק יתר והרשימה עוד ארוכה מאוד.

הורים נוטשים!

אני רוצה להתייחס היום לעיוות מסויים ביחסים בין הורים לילדים. והוא: "הורים שנוטשים".
בהורים שנוטשים אני לא מתכוונת דווקא לנטישה פיזית . אני מתכוונת ליחס של הורים שלא נתנו מספיק טיפוח חום ואהבה. כשהורה לא מסור לילד ולא מכוונן אליו, הילד מקבל מסר שהוא חסר ערך. הילד לא יכול לטפל בעצמו ולתת לעצמו אישורים וחיזוקים כי הוא אינו בוגר מספיק. הנטישה על ידי ההורה יכולה להביא אותם למסקנה שהם פגומים וחסרי ערך. זוהי תחושה כואבת וקשה. זוהי תחושה שונה לגמרי מתחושה של ילדים שמרגישים מקובלים ואהובים על ידי הוריהם.

ומה קורה אז?

אותם ילדים שננטשו כשהם מתבגרים הרבה פעמים לא יודעים לדאוג לצרכים של עצמם, ילדים כאלה שננטשו גדלים עם כאב פנימי עמוק. כאב של פחד מנטישה. כאב שאומר: "אולי אני לא מספיק טוב?" והכאב הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל היבט בחיים הבוגרים:

  • היסוס במערכות יחסים עם חברים
  • חשש במקומות עבודה
  • חשש בזוגיות
  • ועוד ועוד…

התחושה הזאת שאני אדם סוג ב כואבת מאוד

במקרה הטוב יודעים אותם ילדים כי הם אינם סוג ב, אבל הם מבינים את זה רק בשכל. הרגש עדיין ממשיך להכאיב. כמו מסקנה גורלית כזו שנדבקה אז באותם שנים כשהיו ילדים. אז באותם השנים שכל כך רצו והיו כמהים לאהבת ההורה המטפל. אהבה שלא הגיעה.

ואז נשאר געגוע. כמו בור ללא תחתית. געגוע שיאהבו אותי. שיתנו לי אישור. ולא משנה כמה אישורים ואהבה אותו אדם מבוגר שהיה ילד נטוש יקבל בחייו -הבור לא יתמלא!
הצלקת תמשיך להכאיב. הפקפוק העצמי ימשיך לכרסם

אז מה עושים?

וכמו בהרבה מצבי  בחיים הבנת הבעיה היא חלק מאוד גדול מהפתרון. כך שאם נבין מדוע אנו מרגישים חסרי ערך זה כבר יהיה בדרך לריפוי מלא. גם אם ננטשנו בילדות.

עוינות להורה כזעקת אהבה

דפנה שם טוב: עוינות להורה כזעקת אהבה

בספר של פול אוסטר 4321 מסופר על תולדות חייו של נער אמריקאי בשם פרגוסון. לפרגוסון יש בן דוד בשם נואה. פרגוסון שהוא בן עשר בערך,מתבונן במערכת היחסים בין בן-דודו נואה ואביו. והוא שם לב לתופעה משונה. נואה בן הדוד היה מתפרץ על אביו התפרצויות זעם,והיה צועק עליו ומתחצף אליו באופן קיצוני. והאב לא כעס עליו על כך  ועבר לסדר היום. ואז פרגוסון בן הדוד פרש לעצמו כך את הדינמיקה הזאת

אני מצטטת מהספר:

"הם היו זוג מוזר כל כך, נער בעל נפש פצועה שכל העוינות שהפגין כלפי אביו היתה זעקה של אהבה כלפיו ואב בעל נפש פצועה שהפגין אהבה שופעת בכך שנמנע מלהעיף סתירות על ימין ועל שמאל והניח לעצמו לחטוף את המכות.

אבא של נואה שמר על שלווה יציבה ומוזרה, מעולם לא הגיב לעלבונות שהטיח בו בנו, סרב להניח להתנגדויות לערער אותו. קיבל במזג סבלני ובשתיקה כל התנפלות, עד ששבה הרוח ושינתה כיוון.

(הערה, בספר הקטע השני בא לפני הקטע הראשון)

לא רק בספר אלא גם במציאות ממש

זה כל כך מדוייק ויפה לתאר עויינות כלפי הורה כזעקה לאהבה. הרי לפעמים האנשים הכי אהובים עלינו, מוציאים מאיתנו התנהגויות קשות ומעוררים בנו תחושות קשות מאוד.

הרבה פעמים אנחנו נושאים עימנו מטען רגשי סביב אירועים טראומטיים עם הורינו. למשל, בספר שציינתי, היו אלה גירושיו של הורי נואה בן הדוד שלו. המטען הרגשי צץ בעקבות אינטראקציה עם ההורה שמעוררת את המטען. הפרוש שניתן פה בספר, שהעוינות היא בעצם זעקת אהבה, הוא מקסים ונותן הזדמנות להסתכל על קונפליקטים עם הורינו מזווית שונה לגמרי.

נמשיך בעוד תובנות מעניינות, כמו תמיד – שלכם דפנה שם טוב מטפלת זוגית, אישית ומשפחתית

אולי יעניין אתכם גם: CBT, אהבה עצמית, הדחקה נפשית

דילוג לתוכן