כאשר חיים לצד בן או בת זוג שהאגו שלהם פגוע ופצוע יכולות לצוץ הרבה בעיות. הרבה פעמים אדם עם אגו פגוע הופך להיות תוקפן, עקשן וקטנוני. אדם עם אגו פגוע יתקשה להתבונן על עצמו ולהודות בטעויות. הוא יחשוש מביקורת. התנהלות כזאת יכולה לגרור את הזוגיות להרבה ריבים וקונפליקטים בלתי פתירים. המשך קריאה
בספר של פול אוסטר 4321 מסופר על תולדות חייו של נער אמריקאי בשם פרגוסון. לפרגוסון יש בן דוד בשם נואה. פרגוסון שהוא בן עשר בערך,מתבונן במערכת היחסים בין בן-דודו נואה ואביו. והוא שם לב לתופעה משונה. נואה בן הדוד היה מתפרץ על אביו התפרצויות זעם,והיה צועק עליו ומתחצף אליו באופן קיצוני. והאב לא כעס עליו על כך ועבר לסדר היום. ואז פרגוסון בן הדוד פרש לעצמו כך את הדינמיקה הזאת
"הם היו זוג מוזר כל כך, נער בעל נפש פצועה שכל העוינות שהפגין כלפי אביו היתה זעקה של אהבה כלפיו ואב בעל נפש פצועה שהפגין אהבה שופעת בכך שנמנע מלהעיף סתירות על ימין ועל שמאל והניח לעצמו לחטוף את המכות.
אבא של נואה שמר על שלווה יציבה ומוזרה, מעולם לא הגיב לעלבונות שהטיח בו בנו, סרב להניח להתנגדויות לערער אותו. קיבל במזג סבלני ובשתיקה כל התנפלות, עד ששבה הרוח ושינתה כיוון.
(הערה, בספר הקטע השני בא לפני הקטע הראשון)
זה כל כך מדוייק ויפה לתאר עויינות כלפי הורה כזעקה לאהבה. הרי לפעמים האנשים הכי אהובים עלינו, מוציאים מאיתנו התנהגויות קשות ומעוררים בנו תחושות קשות מאוד.
הרבה פעמים אנחנו נושאים עימנו מטען רגשי סביב אירועים טראומטיים עם הורינו. למשל, בספר שציינתי, היו אלה גירושיו של הורי נואה בן הדוד שלו. המטען הרגשי צץ בעקבות אינטראקציה עם ההורה שמעוררת את המטען. הפרוש שניתן פה בספר, שהעוינות היא בעצם זעקת אהבה, הוא מקסים ונותן הזדמנות להסתכל על קונפליקטים עם הורינו מזווית שונה לגמרי.
נמשיך בעוד תובנות מעניינות, כמו תמיד – שלכם דפנה שם טוב מטפלת זוגית, אישית ומשפחתית
אולי יעניין אתכם גם: CBT, אהבה עצמית, הדחקה נפשית
בחיים כל הזמן קורים דברים. דברים שהם לא בשליטתנו. למשל: מימד הזמן. כולנו מתבגרים ומזדקנים ומשתנים אם נרצה או לא נרצה. ועוד אירועים חיצוניים לנו שאין לנו שליטה עליהם. התנהגויות של אנשים קרובים לנו וחשובים לנו: הורים, בני זוג ילדים. לא תמיד מה שקורה ליקירנו הוא בשליטה שלנו. ולפעמים קורים דברים משמחים ולפעמים קורים דברים פחות משמחים. שמעציבים, שמרגיזים, שמדאיגים. כמובן שגם ברמה המדינית וברמה העולמית מתרחשים דברים שהם לא בשליטתנו, ויש עוד אלפי דוגמאות לדברים שהם לא בשליטתנו.
למעשה, ככל שאנו נרגיש שאנו נשלטים על ידי כל הדברים הללו שהזכרתי פה, זו תהיה הרגשה מאוד קשה. כי זה אומר שאין לנו מושג איך נרגיש בשעה הבאה ,ביום הבא או בכלל בעתיד. זה אומר שהתרחשויות חיצוניות לנו יקבעו את מצב הרוח שלנו, את איכות חיינו ואם נהיה שמחים ושלווים או מוטרדים וכאובים.
לעומת זאת, ככל שנרגיש שיש לנו שליטה על מה שקורה לנו, כך תחושת הרווחה הפנימית שלנו תהיה ברמה גבוהה וטובה.
אז למעשה איך נחוש תחושת שליטה על חיינו כשיש כל כך הרבה גורמים שהם מחוץ לשליטתנו?
בעצם אנחנו יכולים לשלוט בחיינו באמצעות המחשבות שלנו, האמונות שלנו והגישה החיובית שלנו לחיים. ומה שישפיע עלינו זה לא המאורעות החיצוניים אלא צורת ההתייחסות האישית שלנו למאורעות האובייקטיביים החיצוניים. לשני אנשים יכול להתרחש אותו אירוע בדיוק, אחד יהיה פסימי לגביו ואחד אופטימי. גישה אופטימית וחיובית יוצרת מציאות שמחה, ממלאה אותנו בתקוה ומרץ ובסופו של דבר, זו היא גם נבואה שמגשימה את עצמה במקרים רבים.
דבקות בערכים פנימיים ואמונות פנימיות גם יוצרות מוטיבציה ושמחה, שאינה קשורה באירועים חיצוניים. ידוע שאפילו במצבי אסון ומשבר אנשים שהם חדורי מסירות לזולת ונותנים מעצמם הרבה מפיקים מכך הנאה מרובה, למרות המציאות החיצונית הקשה. האני שלנו מורכב מסך כל הדברים שעברנו בחיינו. חוויות התנסויות, רעיונות, מחשבות ותמונות. חשוב שנבין מה מהדברים שעברנו פגע בערכים שלנו, באופטימיות שלנו וביכולת לראות את המציאות במשקפיים ורודות. מה הדברים שפיתחו אצלנו גישה שלילית. תחושת נשלטות ולא שליטה. זה ניתן לשינוי. שינוי אשר יחזיר לנו את האמונה, השליטה בחיינו, והפרשנות החיובית והבונה לאירועי חיינו.
באהבה יש נתינה, באהבה יש רצון לגונן, להדריך. כשחשים אהבה ממעיטים לבקר להאשים להזהיר.
כשאוהבים יודעים לעודד על מעשים טובים. כשאוהבים יודעים להיות ערים וקשובים ובשעת הצורך לכוון ולהנחות לכיוונים חיוביים. יודעים להכיל את השגיאות, וללמד להסיק מסקנות להבא. בלי תוכחה ורגשי אשם.
מי שאוהבים אותו באופן אקטיבי, מרגיש את האהבה שזורמת אליו. וזה יוצר אצלו אמונה והרגשה שהוא ראוי לאהבה. מי שמרגיש ראוי לאהבה יאהב גם את עצמו. זו ממש תוצאה מתבקשת.
את כל פעולות האהבה הללו, אנחנו יכולים להפנות כלפי עצמנו.
הדבר הראשון הוא:
לדעת כיצד לבטא נכון אהבה. כמו שכתבתי למעלה.
והדבר השני הוא:
לבדוק שאכן אנו עושים את זה. מוציאים את זה לפועל. אותה גם כלפי עצמנו.
וזה אומר שאם נתייחס ככה גם לעצמנו ,תתפתח בנו אהבה עצמית בריאה.
כשיודעים לאהוב ולבטא את האהבה מתחילים להבין איך להתייחס למי שאהבים כמו לפרח נדיר ועדין.
בעדינות ברוך ובטיפול זהיר. גם אם יש כנימה בפרח הזה נוציא אותה ברוך ועדינות. ולא בגסות ובבוטות. זאת אהבה. והראשונים שאנחנו צריכים ללמוד להתייחס אליהם ככה זה אנחנו.
נהיה מוגנים ואהובים ובטוחים לעד.
כדי לתרגם את המצב המיוחד למילים ניתן דוגמא כזו – מצב בו מטלפנת אלי הפקידה מהבנק ומודיעה לי שעברתי את הסכום המותר, והבנק לא יכבד את הוויזה או הצ'קים שלי.
מתח מתפשט לי בכל הגוף באופן מיידי. מתח שמקורו במערכת הלימבית. במוח הרגשי. תוך שניות ספורות המתח מתורגם להודעה מילולית ועובר למוח הקוגניטיבי. לקליפת הקורטקסט למוח החושב במודע. ושם מתחיל להיווצר פתרון שכלי לבעיה. אולי אלווה כסף מהורי, אולי אגש למנהל הבנק ואשוחח איתו וכו' וכו' וכו'.
כנ"ל במצב מסוג שונה. הודיעו לי שלאמי יש מחלה קשה. מתח מתפשט בכל גופי. אני מוצא את עצמי עומד מול מצב מלחיץ. אני קשור רגשית לאימי. היא הבן אדם הכי יקר לי, מה יהיה עכשיו? ושוב המערכת הלימבית מיד מייצרת סטרס מההודעה. ושוב תוך זמן קצר ההודעה חודרת למוח הקוגניטיבי, לקורטקסט, לתאים האפורים, ושם מתרחשת חשיבה מודעת. וניסיון למצוא פתרונות מודעים. כגון למשל הצהרה מסוג: "אני אדם בוגר". כולם מתישהו נפרדים מהאהובים שלהם. אני צריך למצוא דרך להרגיע את עצמי. היסטריה לא תעזור לי. אני חזק. יש לי עוד אנשים חשובים בחיי לחיות עבורם וכדומה.
כאשר פועל מנגנון הדחקה, יש כאילו מעין מחיצה שחוסמת מהמידע לעבור למוח החושב. כלומר, קרה משהו מלחיץ ,התפשט לחץ בכל הגוף, אבל קשה לנו מידי להתמודד עם מה שקרה. אנחנו לא מסוגלים.
ואז אנחנו מפעילים מנגנוני הדחקה.
או שאנחנו מכחישים את המידע. או שאנחנו אומרים: "זה לא נורא" ולפעמים אפילו: "זה לא קרה" -הכחשה. לפעמים אנחנו משתמשים במנגנוני הגנה יותר מתקדמים כמו רציונליזציה. נותנים פרשנות "חכמה" לאירוע.
במקרים כאלו המידע המלחיץ לא עובר לתאים האפורים ששם מתרחשים תהליכי חשיבה רציונאליים, ולכן נחסמת האפשרות לפתרון. אם המידע המלחיץ הבעייתי לא עובר עיבוד באזור הקוגניטיבי של המוח אז לא יכול להימצא לו פתרון. ואז הידע המלחיץ שהתקבל למערכת נשאר תקוע במערכת הלימבית ולא נפתר.
מה זה אומר? – זה אומר שיש סיבה למתח מתמיד. כי יש גורם מלחיץ ולא נמצא לו פתרון. הגורם המלחיץ יצר איום גדול מידי ולכן נחסמה כניסתו למוח המודע ולכן הוא נשאר ללא פתרון.
נשאר מתוחים ועצבניים באופן כללי. כי זה מה שקורה לנו כשרובצת עלינו בעיה. ואפילו לא נבין למה. לא נבין שהדחקנו. ואז כל דבר יעצבן אותנו וירגיז אותנו ונרגיש חסרי שקט. ולא נבין שמסתובבת לנו בעיה לא פתירה במערכת הרגשית שמחכה לפתרון. לכן כל כך חשוב לא להדחיק. ולא לפחד לגעת בכאב, גם אם הוא מאוד כואב. יש מצבים בחיים שאותו מנגנון הדחקה שלא נותן למידע המלחיץ והמכאיב להיכנס למוח המודע, מציל אותנו. כי אולי באמת יש תכנים קשים. אבל המחיר של אותה הדחקה הוא גבוה מאוד, ומתישהו כדאי מאוד לפרק את הכאב ולהבין אותו. ולאזור כוחות להתמודד איתו. לכן כשאנחנו מתוחים, נרגזים עצבנים ועצובים כאילו בלי סיבה, חשוב שנדע שיש סיבה. אבל עוד לא היינו מספיק בשלים להתמודד עם בעיה שקיימת אצלנו אבל עוד לא הגיעה לאזור במוח שבו אפשר יהיה למצוא לה פתרון. היא נחסמה על ידי מנגנון הגנה כלשהו.
דפנה שם טוב: נמשיך גם בפוסטים הבאים לתאר ולהכיר מגוון מגנונים נפשיים חשובים