אז איך מתמודדים עם תחושת קורבנות?

לעיתים רבות אנו שומעים שזה לא טוב להיות קורבן או יותר נכון להרגיש קורבן!

נהוג לחשוב שאם מישהו מרגיש קורבן זה אומר שהוא לא לוקח אחריות על חייו.

אבל לדעתי זה בדיוק להיפך!

מעז יצא מתוק

דווקא כשמישהו מבין את העוול שעשו לו זה מעצים אותו ומפתח אותו.

הוא מתחיל להבין הרבה דברים על החיים שלו.

מתחיל להרגיש כלפי עצמו רגשות חיוביים.

מפסיק להאשים את עצמו ולהרגיש מתוסכל מעצמו.

וזה מאוד הגיוני.

 

למה ילד חסר אונים שפגעו בו צריך לדחוק את זה?

להיפך!

ודווקא אחרי שיש קבלה והבנה של העוול שנעשה מתאפשר תהליך של צמיחה.

כי במהותנו אנחנו רוצים לצמוח.

רוצים להתפתח ורוצים שיהיה לנו טוב.

רוצים להגשים את עצמנו.

כך שאם נצליח לחיות בצורה אותנטית ונאמנה למציאות חיינו יהיה לנו טוב.

הדברים יהיו מובנים ופרושים לנגד עיננו.

• ללא רגשות אשם.
• ללא רגשות תסכול.
• בלי להאשים.

רק להבין ורק להתבונן.

רק ככה נוכל לפתח את אישיותנו למקומות הטובים והרצויים לנו.

אז צריך לזכור שאנחנו לא מתקרבנים.

אנחנו ראליים אמיתיים ואמיצים!

דפנה שם טוב: האם בתוכנו שוכנים ילדים פנימיים ומפוחדים?

גם כשאנחנו גדלים ומתבגרים נשאר בתוכנו ילד קטן.

בכל אחד מאיתנו שוכן ילד קטן פנימי .

הילד הפנימי הוא זה שאחראי לכעסים, לתגובות יתר, לסכסוכים משפחתיים ועוד

להכיר את הילד הפנימי הפגוע שבתוכנו ולרפא את פצעינו הרגשיים זו חוויה אדירה.

ועכשיו כשהמתח ברחובות גבר

בגלל הקורונה, בגלל הטילים, בגלל הסכסוכים הפנימיים זה חשוב שבעתיים.

לכל אדם יש  הסתכלות על החיים והוא נמצא כאילו בטראנס היפנוטי ומאמין שאיך שהוא חווה את הדברים זו הדרך היחידה.

ברגע שמתחברים לילד הפנימי ומתחברים לילד הפלאי הלא מקולקל שבנו רואים הכל באור שונה.

רואים דברים עם הרבה פחות כעס עם יותר טולרנטיות

מייחסים לדברים פחות דרמטיות.

משאירים את האהבה ומורידים את הציפיות.

אם נזכור שרגשות מתפרצים ונטייה לאלימות נובעים מילד פנימי פצוע זה יהיה מעולה

אם נבין את זה אז נצליח לראות את החיים באור יותר רך.

יותר זהוב.

כולנו כל כך זקוקים לזה עכשיו.

הבסיס ליצירת קשר טוב ומיטיב עם אחרים הוא לאהוב את עצמנו ולדעת מי אנחנו // דפנה שם טוב

מגיע לנו שנכיר את הצדדים החזקים באישיות שלנו ונדע להעריך אותם.

עלינו לדעת לאמר במה אנו טובים.

איפה הצלחנו?

מה מאפיין אותנו?

דבר נוסף שיכול להגביר את הביטחון והאהבה לעצמנו הוא עיצוב התגובות שלנו לעולם החיצון.

לדעת היכן אנחנו רגישים.

היכן שוכנות להן נקודות התורפה שלנו?

ולאחר מכן לעצב לעצמנו צורת תגובה מתמודדת והולמת.

עלינו להרגיש שאנו בשליטה על הניהול הרגשי שלנו.

עלינו לדעת שנוכל לנהל את הרגש ולא הוא אותנו.

מה שעוד מאוד מעצים את האהבה והזהות שלנו זה יכולת ניצול וניהול זמן טובה בהווה.

אם נפתח הרגל להתמקד ב-"כאן ועכשיו" ולדעת שבכל רגע נתון אנחנו בעשיה חיובית,

הרי שזה יעצים את הביטחון שלנו בעצמנו.

התמקדות בהווה ובעשיה בהווה גם תסלק וגם תגרש כל מיני מחשבות טורדניות שמתעסקות בפחדים ומחלישות אותנו.

נבין שאנחנו לא צריכים לקבל חיזוקים מאחרים.

נבין שמה שאנחנו עושים בחיים זה החיזוק הכי גדול ובזה ראוי להתמקד.

לא לשפוט!

יחד עם זאת, היכולת לקבל את האחר ולא להיות שיפוטיים, גם היא מוסיפה לעוצמה הפנימית לזהות את עצמנו כאנשים פתוחים ומאפשרים, ולא סגורים בבועה צרה.

קבלת האחר ללא שיפוטיות מגדילה את השמחה והחופש הפנימיים, מרחיבה את הדעת ומרחיבה את היכולת לקבל את העולם באהבה ובפתיחות.

יש דרך מסוימת לחשוב על הפחדים שלנו

וזו הדרך של "הפוך על הפוך",

כשאנחנו פוחדים ממשהו אולי נחשוב שבעצם אנחנו רוצים אותו?

זה כמובן נשמע מופרך לגמרי.

אבל אם נסתכל על זה באופן קצת אחר,

נשאל את עצמנו:

"למה התת מודע שלנו הציף אותנו במנת הפחד הזו?",

נשוב ונשאל את עצמנו:

"אילו "רווחים" יהיו לנו, במידה שמשהו שאנחנו חוששים ממנו יתקיים במציאות?".

כך למשל:

במידה שאנחנו פוחדים שהילדים שלנו לא יצליחו בחיים שלהם,

האם יתכן שאנחנו באופן תת מודע לא רוצים להישאר לבד?

במידה שאנחנו פוחדים שלא נצליח בדבר מסויים,

האם יתכן שמפחידה אותנו עצמאות והתבגרות?

במידה שאנחנו פוחדים שלא נצליח בדיאטה, למשל,

אז אולי אנחנו בכלל רוצים לנקום בהורה שתמיד לעג לנו שאנו שמנים?

יתכן מאוד שאם נחשוב על הפחדים שלנו בצורה הפרדוכסלית הזאת,

פתאום נגלה שמתחת לכל פחד מכישלון, בכלל עומד פחד מהצלחה!

ועל ידי כך שנבין זאת – נוכל גם לפתור את זה ביתר קלות!

דפנה שם טוב: ההבדל בין כעס וטינה

תחושה של כעס זה דבר טבעי.

הכעס מופיע מול מצבים שבהם אנחנו מרגישים שפוגעים בנו, או באנשים שחשובים לנו.

הכעס הוא כמו פעמון אזעקה שמתריע על היתכנות של בעיה מסביבנו.

ואכן אנו יכולים להתגייס לפעולה מיידית שמתאימה לסיטואציה שיצרה את הכעס.

טינה לעומת זאת…

טינה זה משהו אחר.

בדרך כלל מי שחש טינה מרגיש קורבן.

מרגיש פגיעה בערך העצמי שלו.

כשאנחנו שוהים בכעס ומתחילים לפתח חשיבה שלילית על האדם שהכעיס אותנו, אז אנחנו כבר בונים טינה.

טינה? אין שם דברים חיוביים

הטינה  לא יוצרת שום דבר חיובי ואינה מובילה לשום דבר חיובי.

הטינה מחלישה אותנו.

הטינה מקלקלת לנו מערכות יחסים וגורמת תסכול ודיכאון.

כדי לא לסבול מטינה אנחנו צריכים לדעת שהרבה מאוד מאיך שנרגיש תלוי בנו.

תלוי באופן שבו אנחנו מנהלים את עצמנו.

אם נבין שאנחנו אחראים לעצמנו ,לא ניכנס למצבים של טינה כלפי אחרים.

דפנה שם טוב – עד כאן להיום חברים יקרים. נמשיך בעוד קטעים בקרוב

דפנה שם טוב: הורים נוטשים

להיוולד כתינוק חסר ישע לזוג הורים זה לגמרי עניין משמעותי!
להורים יש שליטה מוחלטת על התינוק שנולד.
מעצם המצב הזה יכולים להתפתח כל מיני טעויות ועיוותים ביחס של ההורים כלפי ילדם:
יכולה להתפתח עריצות ושתלטנות.
יכולים להתפתח זלזול וציניות. יכולות להתפתח האשמות, אכזבות, פינוק יתר והרשימה עוד ארוכה מאוד.

הורים נוטשים!

אני רוצה להתייחס היום לעיוות מסויים ביחסים בין הורים לילדים. והוא: "הורים שנוטשים".
בהורים שנוטשים אני לא מתכוונת דווקא לנטישה פיזית . אני מתכוונת ליחס של הורים שלא נתנו מספיק טיפוח חום ואהבה. כשהורה לא מסור לילד ולא מכוונן אליו, הילד מקבל מסר שהוא חסר ערך. הילד לא יכול לטפל בעצמו ולתת לעצמו אישורים וחיזוקים כי הוא אינו בוגר מספיק. הנטישה על ידי ההורה יכולה להביא אותם למסקנה שהם פגומים וחסרי ערך. זוהי תחושה כואבת וקשה. זוהי תחושה שונה לגמרי מתחושה של ילדים שמרגישים מקובלים ואהובים על ידי הוריהם.

ומה קורה אז?

אותם ילדים שננטשו כשהם מתבגרים הרבה פעמים לא יודעים לדאוג לצרכים של עצמם, ילדים כאלה שננטשו גדלים עם כאב פנימי עמוק. כאב של פחד מנטישה. כאב שאומר: "אולי אני לא מספיק טוב?" והכאב הזה בא לידי ביטוי כמעט בכל היבט בחיים הבוגרים:

• היסוס במערכות יחסים עם חברים
• חשש במקומות עבודה
• חשש בזוגיות
• ועוד ועוד…

התחושה הזאת שאני אדם סוג ב כואבת מאוד

במקרה הטוב יודעים אותם ילדים כי הם אינם סוג ב, אבל הם מבינים את זה רק בשכל. הרגש עדיין ממשיך להכאיב. כמו מסקנה גורלית כזו שנדבקה אז באותם שנים כשהיו ילדים. אז באותם השנים שכל כך רצו והיו כמהים לאהבת ההורה המטפל. אהבה שלא הגיעה.

ואז נשאר געגוע. כמו בור ללא תחתית. געגוע שיאהבו אותי. שיתנו לי אישור. ולא משנה כמה אישורים ואהבה אותו אדם מבוגר שהיה ילד נטוש יקבל בחייו -הבור לא יתמלא!
הצלקת תמשיך להכאיב. הפקפוק העצמי ימשיך לכרסם

אז מה עושים?

וכמו בהרבה מצבי  בחיים הבנת הבעיה היא חלק מאוד גדול מהפתרון. כך שאם נבין מדוע אנו מרגישים חסרי ערך זה כבר יהיה בדרך לריפוי מלא. גם אם ננטשנו בילדות.

אהבת החיים – דפנה שם טוב

יש כל מיני סוגים של אהבות

יש אהבה לאוכל – למשל אהבה לשוקולד, או לפיתה עם פלאפל, או לסלט טעים.

הרגש של האהבה לאוכל מוכר לכל אחד.

מתפשטת תחושה נעימה בגוף כשחושבים על מאכל אהוב.

יש אהבה להורים למשל: מעין רגש עמוק כזה שנמצא עמוק בתוך הלב. זה לא משנה אם יש כעסים או תסכולים או מריבות. יש שם את הרגש הזה. שמוכר כמעט לכולנו.

יש אהבה לאחים, יש אהבה לחברים.

זאת אהבה שמורגשת לפעמים בידיים או בלסת. אהבה של פעולה ועשייה.

ויש אהבה לילדים: זאת אהבה בלב ובראש. אהבה שמלווה תמיד בקצת דאגה ובקצת מחשבה, וגם מציפה בהמון רגשות.

ויש עוד כל מיני סוגי אהבות שבאות לידי ביטוי בכל מיני תחושות…דפנה שם טוב ממשיכה להסביר.

אהבה חשובה מעבר לכל האהבות הנ"ל:

ויש עוד אהבה…

כזו שלפעמים קצת נזנחת על ידינו.

וזאת האהבה לחיים!

זאת אהבה שכשהיא קיימת היא נוכחת בכל רגע.

זאת אהבה שנמצאת בתודעה.

אהבה שגורמת לנו להבין שהכל מסביבנו יכול להיות יפה ומסקרן.

זאת אהבה עם הרבה חכמה. עם הרבה בחירה. עם הרבה נחישות.

זו בחירה להתייחס לחיים באופן חיובי.

באופן שמח באופן מסתקרן.

זאת האהבה הכי חשובה כי היא המנוע של כל האהבות האחרות.

זאת האהבה שהכי קל לשכוח את קיומה. כל דאגה או בעיה יכולות להשכיח אותה. כל תסכול יכול להשכיח אותה. האהבה לחיים היא כמו פרח יפה שאנחנו צריכים לזכור לטפח. היא המנוע שלנו.

נמשיך בעוד פוסטים בבלוגים הבאים מאת דפנה שם טוב – תובנות חיים שונות ומגוונות

כולנו צריכים מקום שקט – דפנה שם טוב

אנחנו מכירים הרבה תחושות.

אנחנו מכירים איך מרגיש רעב,

אנחנו מכירים איך מרגיש מתח,

אנחנו מכירים איך זה מרגיש לדאוג ועוד.

ויש עוד משהו שאותו כדאי שנכיר הכי טוב:

איך מרגיש השקט!

כי כשנדע איך מרגיש השקט נוכל לגרום לעצמנו להרגיש אותו!

מהי הגדרה של שקט בנפש?

שקט בנפש זה מצב שכל אחד מאיתנו חווה.

לפעמים חווינו את זה כשטיילנו בטבע,

לפעמים כשהיינו בפגישה מרגשת עם מישהו אהוב.

כשהרגשנו ששום דבר לא מטריד אותנו שאנחנו אוהבים את המקום שאנחנו נמצאים בו.

חורשה יפה או חוף ים ועוד.

הלב שמח, אנחנו מרוצים מעצמנו.

מרגישים חזקים רגועים ונינוחים.

מרגישים חיבור חזק לעולם.

וזו ההרגשה שאנחנו צריכים לשאוף אליה. לדעת שזה אפשרי.

לדעת לתרגל את התחושה ולחוש אותה כמה שיותר.

וכשעולה סבל, או מתח או משהו שמפר את השקט הפנימי הזה, לזהות אותו ולא לתת לו להשתלט עלינו.

לחגוג את העובדה שהבסנו את התנודה הרעה הזאת ושהצלחנו להישאר בתחושת השקט המבורך.

שינוי גישה לכאב ולסבל – דפנה שם טוב מסבירה

אם נצליח לשאול את עצמנו בכל פעם שאנחנו סובלים: "מה הסבל הזה בא ללמד אותי", אזי אין ספק שנעבור מהפך. ממקום של תלונה וכאב למקום של התמודדות והתחזקות. ואיך נדע אם מצאנו באמת את התשובה הנכונה? לפי התחושה שהתשובה לשאלה תגרום לנו להרגיש. נניח שאנחנו סובלים מקונפליקט שהיה לנו עם איש שהוא יקר וחשוב לנו. כמו כן, נניח שעולות בנו מחשבות שמגדילות ומרחיבות את האירוע הקונפליקטואלי ומשתלטת עלינו חרדה.

• מה יהיה?
• מה יחשבו עלי?
• האם יכעסו עלי?
• עשיתי רושם לא טוב?
• פגעתי?
• העלבתי?
• גרמתי סבל?

ואולי אציע לעצמי דרך התבוננות אחרת? ואשאל האם היה קונפליקט?

אם אכן היה – אזי שזהו סימן שכך היה צריך להיות.

זה לא קרה סתם.

משהו התפוצץ.

כמו שהר געש מתפוצץ, כמו שענף נשבר, כמו שקיר נופל פתאום. ואז לא נבכה על מה שהיה אלא נחשוב מה זה בא ללמד אותי. מה התפקיד?

והתשובה היא ש…

לפעמים זה בא ללמד להשתחרר מאחיזה הדוקה מידי עם הזולת.

ולפעמים זה בא ללמד אותי להיות אמיץ יותר ולא להיבהל, ולפעמים זה בא ללמד אותי להסיק מסקנות חדשות על מצבים שונים.

ומרגע שאני חושב כך ופועל כך נפתח לי עולם קסמים חדש, עם הרבה רעיונות ואופציות חדשות.

ואני לא כבול על ידי פחדים לאירועים הללו.

זהו להיום ועד כאן חברים, נמשיך בפוסטים נוספים בקרוב – שלכם דפנה שם טוב